יום ראשון, 19 במאי 2013

להיות אמיתי בדרך שבחרנו

אחרי שבת בשכונה חרדית באשדוד. בר מצווה של האחיין החמוד. יש כמובן בין הציונות הדתית והחרדים הרבה חילוקי דעות אבל אותי זה לא מעניין. אותי מעניין הנקודה של מסירות נפש שיש להם למען לימוד התורה. איך אנו יכולים להגיע אליה? איפה אנו מפספסים ? כמובן אני מכליל כי גם אצלנו יש הרבה שיש להם את זה. אבל זה יותר מאפיין כציבור את הציבור החרדי.
שאלתי את בתי תחיה כשחזרנו והיא אמרה : א. אצלם הכל ברור וחלק מה אסור ומה מותר. אין ביניים. לדוגמא טלויזייה/אינטרנט אסור בבית וזהו לא מתווכחים. ב. אצלנו רק בגיל אחרי י"ב מתחילים להבין ערך הלימוד ורק אז מגיעים למצב של לימוד רציני ועם אהבת הלימוד. ג. זה שאנו רוצים ללכת על אידיאל זה לא קל. כי זה מצווה להתגייס לצבא , גם כבוד גדול למי שעובד,  וגם כבוד גדול למי שמוסר נפשו למען התורה. לא תמיד הנוער מצליח לקלוט את מורכבות המסר. המסר החרדי הוא פשוט: רק תורה. כל השאר אתה לא שווה כלום.
ובכל אופן אני שואל: מה עושים? איך מתגברים על הבעיה?
במיוחד שאין הפריה הדדית חיובית בין הציבורים לצערנו.

נראה לי שקודם כל צריך שההורים קודם כל יפנימו הם בעצמם את חשיבות לימוד התורה. א. בקביעת שעות לימוד ב. בניצול כל זמן פנוי ללימוד ג. בהשתתפות בשיעורים.

אחר כך, צריך מסירות נפש לדעתי מצד האימא לעניין. היא צריכה לדרבן את הבנים לצאת לבית הכנסת ללמוד בזמן פנוי ולא לאפשר ישיבות ללא מעש מול האינטרנט. וכמובן לתמוך בבעל כשהוא הולך ללמוד.

אחר כך, במידת האפשר ללכת ללמוד בסביבה שיש בה תלמוד תורה עם רמה גבוהה של לימוד חול. אבל תלמוד תורה ולא בית ספר. הכוונה מקום ששמים דגש על לימוד התורה ברוב שעות היום וקשר עם התלמוד תורה גם בחופשות וגם בשבתות. ולבנות מערכת של תנועת נוער מסביב לזה כדי שהתלמיד לא ירגיש חריג בין החברים שלו או בבית ספר שלו. אם לילד יש סביבה תומכת גם מצד החברים וגם מצד ההורים, אז מה שנשאר זה תפילות. אם הסביבה החברית מזלזלת באותו נער, הוא לא יצליח להחזיק מעמד ואם ההורים לא תומכים כמובן שלא יכול להחזיק מעמד.

יהי רצון שה' יהיה בערנו ונתקן מה שאפשר במידת האפשר.